בעיבוד פורץ דרך לקנון הקלאסי שייקספיר, הבמאי אריאל ברונזה מציע דיון מחתרתי על תפקיד האמנות בזמן  מלחמה. העיבוד מנכיח את העובדה שההתרחשות הבימתית מלאכותית מטבע, ונועדה לשטות בקהל. כך  נוצר מאבק בין השחקנים ובמאי וה, במלחמה שתוצאותיה קבעו מראש.

בתקופת מלחמת האזרחים האנגלית (1642-1651), ההצגה עלילת המשנה של בעלי המלאכה כמערכון מלווה  בפעלולים (דרול), ללא העלילה המרכזית של חלום ליל קיץ. מתוך אמונה כי אנו חיים בארץ  במלחמה מתמדת, בה מקום האומנות נמדד מחדש, ברונזה בוחר להעלות את החלום ליל קיץ בנוסח מלחמת האזרחים האנגלית, עם סיפורם של בעלי המלאכה בלבד.

חלומלילקיץ עורך ניסוי בימתי, שמטרתו להטיל ספק בתיאטרון באותו מאמינים כי שייקספיר.  התכוון, אך עם כלים מודרניים עבור קהל חדש. בדיוק כמו המחזאי האלמותי, אנו מציגים לקהל מחזה בתוך מחזה ומשטים בו חושב שהוא רואה אמת, ובכך מנתקים את הקהל מתפקיד הצופה הסביל, וגורמים להם.  לחוש את התיאטרון בצורה חיה ופעילה, כפי שהאמנות הזו שואפת להיות.

התחילה ההצגה מוצגת לקהל הצהרה שקרית לפיה שלושה שבועות בלבד של חזרות אינטנסיבית, כל  השחקנים למדו בעל-פה את כל התפקידים במחזה, אך קבל מברונז (בתפקיד הבמאי) את הליהוק רק  התחיל כל הצגה, כל פעם מחדש. ההצהרה השקרית מנחה את כל הצפייה בהצגה, ואמון הקהל מתערער ביחס אליה. מכאן יהיה על השחקנים כמו בזמן אמת הם מתמודדים עם בעיות בזכירת שורותיהם,  מתחים בין-אישיים שמבצבצים מבין הטקסט הקלאסי, ועם הפרעות פרועות בניצוח הבמאי.

מאחר והשחקנים מחפשים שחקנים כיאות להצגת המחזה, מחוסר זמן ואימון, המשחק שלהם  מסומן ולעיתים מוגזם, ההתנגדות שלהם לעוינות מצד הבמאי היא גם סמלית ולעיתים אלימה.

​

בחירות  המשחק שלהם הן הישרדות, הם מנסים להתגונן בעזרת המשחק כבנשק מאולתר. על אף שהזדהות  הקהל בולט עם השחקנים.
הבמאי הוא דמות גסת מזג, חסרת אמפתיה לסבל של השחקנים. הוא יושב בקהל, מתערב ונוכח לאורך כל  ההצגה (בדומה לדמות המלך במחזה המקורי). בידו החופש להפריע, לועוג, להשפיל את הוראות בימוי תוך  כדי המופע.

הוא משסה בשחקנים דמויות מוזרות המתפרצות לבמה מבלי לידע אותם על כך מראש. הוא  והקהל מקריבים יחד את הרגשותיהם של בני אדם חיים, השחקנים, הגשמת גחמה אמנותית - ההצגה.

השחקנים ידרשו כל פעם מחדש לזייף את ההצגה בקדחתנות ובאמצעים הדלים שלרשותם, תוך כדי שהיא  מתפרקת תחתיהם. בניסיונות חסרי הסיכוי להציל את ההצגה, חוסר האונים של השחקנים נחשף מלא,  אבל עצם הכישלון מגשים ומחייה את הקומדיה, ועשיית לחגיגת ניצחון.

הגבולות מיטששים בין המציאות, המחזה המעובד (מתוך שבעת התרגומים שיצאו בעברית), והמחזה.  המקורי, ולא ניתן לקבוע היכן מצוקת השחקנים היא אמיתית והיכן היא מזויפת, אילו שגיאות אמתיות ואילו  מכוונות ומתוזמרות. אתה יכול לבחור בכל רגע אם להאמין או לסרב. ההצגה מציבה בספק את ההבדלים  בין מקוריות לגימיק, בין בידור לאמנות ובין משחק לחוויה אותנטית. העיבוד נותן מקום לבדיחות גסות וילדותיות לצד כפלי משמעות מרומזים, מוזיקה קלאסית לצד מוזיקת מועדונים, תפאורה מינימליסטית מעודנת לצד תחפושות פורים זולות, רגש אותנטי מול זיוף צורם, קומדיה טרגית מול טרגדיה קומית. הקהל לרגעים  הוא שומר הטעם הטוב, ולרגעים מאבד אחיזה ונסחף לוולגריות. עצם מושג התאטרון נחקר, תוך השתעשעות  בהשתקפויות האינסופיות שלו בתוך המחזה ובתוך עצמו.

​

בימוי, עיבוד ועיצוב תפאורה: אריאל ברונז

עיצוב תלבושות: עידית הרמן

משחק: שנה ג ניסן נתיב ת"א