ניצג. אקטיביזם. אומנות פלסטית. תיאטרון.  
 

פרויקט אומנות מחאה חוצה ז'אנרים ומעורר מחלוקת והדים ציבוריים, המבקר את תרבות ההנצחה הישראלית את השואה.  
 

הפרויקט פורץ לדרך ב – 02.06.2017 בשעה 12:00, כשהאומן אריאל ברונזה נכנס אל משרדי קרן הרווחה לניצולי שואה, נועל את צווארו לשולחן יו"ר הקרן, ושובר את המפתח. נעילה זו אולי אקט מחאה, על שיטות הלקוי והסבת הבירוקרטית, שאביו ניצול השואה נאלץ, בעקבות בקשתו לעזרה לו הוא זכאי: הריסת וחומה, אליה הוא מתקשה להיכנס, והסבתה למקלחון. האקט מתועד הכל, עד לרגעים והקשקשים, בהם מגיעים כוחות לביטחון והצלה, פורצים את המנעול, והאומן נלקח למעצר ממושך בתחנת, כמה חודשים אחרי, אביו של האומן מקבל מהקרן מכתב סירוב, לבקשתו לסיוע.  
 

החל משנת 2017 האומן נועל את צווארו בכל יום זיכרון של השואה, לאנדרטת הנצחה אחרת במרחב הציבורי, ובכך ממשיך להפר את הסדר הציבורי, ברגשות הציבור, לשמש ככלי לניגוח פוליטי ולאתגר את החוק ואת גבולות השיח הישראלי לגבי כלכלת השואה והתרבות ההנצחה שלה.
 

מנורת הכנסת. אלקן. 2017

האנדרטה לזכר השואה, כיכר רבין. תומרקין. 2018

פסל ההתרוממות, כיכר הבימה. קדישמן. 2019
האנדרטה לזכר הלוחמים היהודים נגד הנאצים, יד ושם. פינק. 2020

בתחילת 2020 ברונזה מעלה, את המחזמר הדוקומנטרי "הנעול" - שחזור מדוקדק של הטקסטים שנאמרו בעת הנעילה הראשונה, בז'אנר המנוגד ביותר לאקטיביזם – המיוזיקל. המחזת המעשה האקטיביסטי כמיוזיקל מעלה את השאלה, האם יש לו ערך מהרגע בו הפסיק קיים וכאקט במרחב הציבורי והוא מעמת בין הז'אנרים מעלה שאלות בנוגע לסיבת הקיום שלהם.
 

הפרויקט מנסה לעורר את הצופה לנקוט בפעולה ממשית, ישירה ומידית, כדי לעזור לניצולים שעדיין יכולים לעזור. קריאה זו חשובה דווקא משום טענה בלב הקונצנז הישראלי. למרות העיסוק האינטנסיבי בזיכרון, אחרוני שורדי השואה בארץ נאבקים על זכותם לחיות ולמות בכבוד. רבים נשכחו בעודם בחיים, או הפכו לנטל כלכלי וחברתי.